כיסופים לסער

סער תמיד ידע שהיום הזה יגיע. 

שנים של שירות בכוחות הביטחון, של שמירות ארוכות, של עיניים פקוחות לכל סימן, לימדו אותו שהשקט הוא רק אשליה. חבריו ליחידה דיברו על זה לפעמים, מה יקרה אם יום אחד יפרצו פנימה? סער תמיד אמר: "אם זה יקרה, אני אהיה שם להילחם."

בעיני חברי קיבוץ כיסופים, סער תמיד היה הרבה יותר מאדם – הוא היה עמוד תווך. מישהו שאפשר להישען עליו, לסמוך עליו בעיניים עצומות. תמיד עזר, ייעץ, תמך והצחיק. אבל יותר מהכול, סער היה איש משפחה. אבא שרץ אחרי שתי בנותיו בחצר ועושה להן הצגות ופרצופים מצחיקים, בעל שתמיד זכר לקנות את הפרחים שאשתו אוהבת... הוא ידע שהבית הוא מקום של אור, של חיים, של אהבה – ועל זה הוא יצא להגן. 

ב־7 באוקטובר 2023, כשהאזעקות פילחו את השקט של שבת בבוקר, סער כבר ידע. הוא הביט באשתו יסמין לרגע אחד ארוך, חפן את פניה בידיו, ואמר: "אני אוהב אותך. תשמרי עליהן." ויצא להילחם. הקרב היה ארוך. מחבלים זרמו פנימה חמושים, אכזריים. סער לא היסס. הוא נלחם על הבית, על המשפחה, על חבריו, על הקיבוץ, על כל מה שהיה יקר לו. הכדורים שרקו סביבו, אבל הוא לא נסוג. אחד אחרי השני, הוא הפיל אותם. הוא ידע שאין דרך חזרה, אבל לא חשב על עצמו, אלא על אלה שמאחוריו. על אלה שאין להם נשק. על אלה שהוא נשבע להגן עליהם. ובסוף, כשהכדור האחרון פגע בו – סער עדיין עמד, עדיין אחז בנשק, עדיין נלחם. חיים רבים ניצלו בזכות גבורתו.

הספר הזה נולד מתוך תחושת שליחות, מתוך צורך עמוק להחזיר לו משהו. לספר עליו – לא רק כגיבור שנפל, אלא כאדם שחי. כאב, אהב, חלם, פעל, והפך לחלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי של הקיבוץ ושל חיינו. הספר בא לשמר את זיכרו של סער בלב מי שהכיר אותו, ולתת גם לכם את הזכות להכירו מעט, לחגוג את חייו, לצחוק ממשובותיו, לכאוב את מותו ולהצליח להמשיך הלאה כשמשהו ממנו ממשיך בנו.